באחד הלילות הם הגיעו לירידה מפותלת במיוחד, והרכב מולם נעצר בפתאומיות. במהירות של 120 קמ"ש הם ניסו לעצור, אך לפתע גילו שהבלמים בוואן שבו נסעו השתבשו ואינם עובדים.

בירידה התלולה הם לא הצליחו לעצור, נכנסו ברכב שמולם, נפתחו כריות האוויר ומיד הרכב סטה מהכביש והמשיך בפנייה לעבר שפת הצוק.

כשהבינו מה קורה, הם ניסו לפתוח את הדלתות אך הן ננעלו. רק ברגע האחרון, איכשהו, הצליחו לפתוח דלת אחת ושניהם יצאו ממנה תוך כדי שעיטת הרכב. הרכב המשיך עד שנתקע, רגע לפני נפילה מצוק תלול שגובהו למעלה מ200 מ׳

הם הסתכלו על עצמם, המומים מגודל הנס. הרכב היה מלא בכלי עבודה, גרזנים וסכינים – ושום כלי לא פגע בהם. מעוצמת המכה, לא רק כלי אחד היה אמור לעוף עליהם אלא הרבה יותר. ספק אם היו מצליחים לצאת משם בחיים, ואם כן, אז עם פגיעות קשות. בניסי ניסים, הם יצאו אפילו ללא שריטה.

לאחר כמה רגעים הגיעה המשטרה. כשהשוטר ניסה לדבר איתם, הבין שאין עם מי לדבר – שני נערים בני 17, בקושי מבינים את השפה, מנסים לתקשר דרך גוגל טרנסלייט.

בחסדי שמיים השוטר לא לקח אותם לתחנת המשטרה, אלא ריחם עליהם ולקח אותם לבית מלון הקרוב למנוחה.

למחרת, אחרי 'סעודת המלכים' שלהם – טונה ושקדי מרק, שזה מה שהם אכלו שבוע שלם, האוכל הכשר היחיד שהיה בסביבתם – הם הזמינו גרר לרכב, ועליו חזרו כשש שעות ל-770 בברוקלין.

אבל רגע לפני שאספר את העיקר, אשתף אתכם בסערת הרגשות שחוויתי כאמא באותם רגעים:

בשלוש לפנות בוקר אני מקבלת שיחת טלפון ממענדי:״ אמא אל תדאגי, אני בסדר אבל עברנו תאונת דרכים,' והפלאפון מתנתק. את מנסה שוב לחייג, ואי אפשר. הוא כותב: 'אין פה קליטה,' והלב שלי על 200 קמ"ש.

מה קרה לבן שלי? ואין לי דרך לעזור, שהרי אני בארץ הקודש והוא אי שם ברחבי ארצות הברית. מתפללת לרפואתו, מחכה שיענה, שיגיד מה קורה איתו.

ועוד הודעה אני מקבלת: 'אמא אני בסדר, נפתחו כריות אוויר, כמעט נפלנו מצוק, אבל ברגע האחרון ניצלנו.' והלב של אמא… מנסה לשלוח לו הודעה והוא לא מקבל אותה. מנסה שוב להתקשר, ושוב אין מענה.

ואז מנסה להרפות ולהבין שהלחץ שלי לא יעזור. מנסה לשדר לו – ולעצמי – רוגע. לנשום עמוק ולדעת שיש מנהיג לבירה, שבורא העולם דואג לכל פרט בעולמנו. אם הוא דואג לעלה הקטן, על אחת כמה וכמה לילד שלי.

לאחר כמה דקות טובות של נשימה איטית, של מילוי התודעה בידיעה שה' מנהל את העולם, של ניסיון לשחרר את מה שלא תלוי בי – מקבלת ממנו עוד הודעה: ״אמא אנחנו בסדר,עכשיו עם המשטרה, וכנראה תיקח אותם לבית מלון״.

שם הוא מצליח לצלם את עצמו, מחייך שאבין שהכל בסדר ואין מה לדאוג (מה שבטוח שעם הילד הזה, שההרפתקאות רודפות אותו – עד שיתחתן כל פעם אמצא לי משהו אחר לדאוג לו ).

'אמא,' הוא אומר לי בהתרגשות, 'את העיקר עוד לא סיפרתי לך, שזה הכי חשוב! כמה רגעים לפני התאונה, שוחחנו ביני לבין החבר שניתן חומש ולא רק מעשר מהעבודה שלנו. החלטנו ביחד שזאת תהיה ההחלטה הטובה שלנו כדי שנראה ברכה בעבודה. ומיד לאחר מכן הגיעה התאונה! וואי אמא, תראי מה זה – צדקה תציל ממוות!'

כל כך התרגשתי ממנו- שבשלב שבו הוא נמצא, הוא לא רק מבין את גודל הנס שחווה, אלא בעיקר את החיבור וההקשר הבלתי ניתן לערעור- בין המצווה שלקח על עצמו לבין הצלתו הניסית!

והסיפור הזה מזכיר לי את אלישע בעל הכנפיים. בתקופה שבה היה אסור להניח תפילין בעונש מוות, הוא לא חשש והמשיך להניחן. כשתפס אותו חייל רומאי ושאל 'מה יש לך ביד?' ענה 'כנפי יונה'. וכשפתח את ידו – התרחש נס, והתפילין הפכו לכנפי יונה ממש.

קולטים איזה מדהים? יהיו כאלה שישאלו – אם החליט לתת חומש למה בכלל קרתה התאונה? ואם אלישע היה צדיק כזה, למה בכלל הרומאי תפס אותו? אבל מי שמבין יודע – זה יכול היה להיגמר אחרת לגמרי. כי המצוות הן הכנפיים המגינות על עם ישראל, שומרות ומצילות גם ברגעי הקושי הגדולים ביותר.

שנזכה לראות במוחש את הניסים מתגלגלים מסביבנו, עד הנס הכי עיקרי – הגאולה השלמה."